המילה פסיכודרמה מורכבת משתי מילים יווניות: Psyche (נפש) ו- Drama (פעולה), כלומר, נפש בפעולה. שיטת העבודה בפסיכודרמה מבוססת על פעולה דרמטית ומשחק תפקידים באמצעותם מציג המטופל בעיות, קשיים וקונפליקטים אישיים ובין-אישיים, וכן פתרונות ודרכי התמודדות. מבחינה היסטורית, הפסיכודרמה מייצגת נקודת מפנה בפסיכותרפיה: מעבר מתפיסת המטופל כ"חולה" פסיבי השוכב על ספת הפסיכואנליזה, לתפיסת המטופל כשותף אקטיבי במסגרת קבוצתית, ומעבר משיטות תרפיה מילוליות לשיטות של תרפיה בפעולה, על פי העיקרון "במקום לדבר על – פעל את".
מטפלים בפסיכודרמה עובדים עם מגוון אוכלוסיות (מילדים עד קשישים) ובמסגרות שונות כגון: בתי חולים, מרפאות בריאות, בתי כלא, בתי אבות, מרכזי יום לקשיש, מרכזים לשיקום נפשי ופיזי, מרכזים לטיפול בטראומה ופוסט-טראומה, מרכזים לטיפול בהפרעות אכילה, בתי ספר, גני ילדים, מועדוניות, קליניקות פרטיות ועוד. העבודה נעשית הן במסגרת קבוצתית והן במסגרת פרטנית אחד-על-אחד.
יעקב לוי מורנו, אבי התיאוריה והשיטה הפסיכודרמטית, נולד בשנת 1889 ברומניה ובהיותו בן שש עבר עם משפחתו לווינה, אוסטריה, שם למד בבגרותו פילוסופיה ורפואה. בין השנים 1921 - 1924 חקר מורנו את ההשפעה המרפאת של הדרמה, בין היתר במסגרת תיאטרון הספונטניות. בשנת 1925 היגר לארצות הברית, בה המשיך לפתח את רעיונותיו, ובשנת 1932 טבע מורנו את המינוח "פסיכותרפיה קבוצתית". בין השנים 1936 ל- 1940 התבססה הפסיכודרמה כשיטת טיפול מובחנת ומוגדרת, אותה המשיך לפתח וללמד בסנטוריום שפתח ב- 1936 בעיר ביקון Beacon שבמדינת ניו יורק. בשנת 1937 השיק מורנו את כתב העת "סוציומטריה" ובשנת 1942 יסד את החברה האמריקאית לטיפול קבוצתי ולפסיכודרמה. לאחר מותו של מורנו בביקון בשנת 1974, אלמנתו ("האמא של הפסיכודרמה"), זרקה ט. מורנו, הובילה את תהליך הלימוד וההפצה של הפסיכודרמה ברחבי העולם והמשיכה את דרכו כמעט 42 שנה לאחר מותו. היא נפטרה בגיל 99 ב 19/9/2016, במרילנד, ארה"ב.
מורנו פיתח את "השיטה המשולשת" הכוללת שלוש דיסציפלינות במדעי החברה:
פסיכודרמה: שיטה של טיפול פרטני במסגרת קבוצתית.
טיפול קבוצתי: עבודה של כלל חברי הקבוצה על נושאים אישיים ובין אישיים.
סוציומטריה: כלי למדידה של יחסים בין-אישיים בקבוצה.
באשר לפסיכודרמה, מורנו האמין בכוחה המרפא של הקבוצה ולכן הגדיר את הפסיכודרמה כטיפול אישי במסגרת קבוצתית. עקרונות השיטה מבוססים על האמונה שבכל אדם יש מן הכוח הבורא והיוצר. כדי להגיע למפגש עם היצירתיות, על האדם לגלות את מקורות הספונטניות שלו. ספונטניות ויצירתיות הן תכונות המהוות את תשתית רווחתו הנפשית של האדם, משום שהן עוזרות למצוא "תגובה הולמת למצב חדש ותגובה חדשה (מתאימה יותר) למצב ישן". מורנו האמין שלאדם תכונה מולדת אותה כינה "רעב לפעולה" (Act Hunger). התהליך הפסיכודרמטי נועד לאפשר מימוש של הרעב לפעולה ושל כמיהות נפשיות בלתי מסופקות בתוך מציאות דרמטית אותה כינה "מציאות עודפת/מורחבת" (Surplus Reality). במציאות עודפת/מורחבת זו מתקיימת מציאות של "כאילו" המאפשרת חופש לעשות דברים מבלי להיענש עליהם או "לשלם את המחיר" במציאות הממשית. ניתן החופש לחקור ולמצוא דרכים חדשות, מספקות, אפקטיביות והולמות יותר להתמודדות עם קשיים במציאות הממשית. המציאות העודפת מאפשרת למטופל לחוות חוויה מתקנת או לתרגל לקראת העתיד, כמו גם להתבטא בצורה מלאה, להבהיר ולהביע משאלות פנימיות, לפרוק מתחים ולהגיע לתובנה ביחס לעצמי ולזולת. מבחינה פסיכולוגית, משום שהמציאות הפסיכודרמטית נחווית על ידי המטופל כאמיתית ב"כאן ועכשיו", יש לה השפעה על חיי המטופל גם מחוץ לחדר הטיפולים.
מפגש פסיכודרמטי טיפוסי כולל שלושה שלבים: חימום, פעולה דרמטית ושיתוף.
נעשה שימוש בטכניקות פסיכודרמטיות כגון: חילוף תפקידים, כפיל, מראה, סולילוקווי (הרהור עצמי בקול), מקהלה ועוד.
כתב: דר הוד אורקיבי.